אדומה – אסופת שירה מעמדית

בעקבות ה-1 במאי 2007 התארגנו ביחד לפירסום "אדומה" אסופת שירה מעמדית בהוצאה משותפת של ‘אתגר – מגזין פוליטי תרבותי’, ‘מעין – כתב עת לשירה’ ו‘הכיוון מזרח’

עורכים: יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, אסמא אגבאריה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף. בהוצאת ‘אתגר', ‘מעין' ו‘הכיוון מזרח’, 2007.

אדומה כוללת שירים של משוררים מוכרים וידועים, לצד שירי משוררים בתחילת דרכם, פזמונאים וכותבים שאינם מגדירים עצמם כמשוררים כלל. גם אם כתיבת השירה היא מעיקרה מעשה בודד, שיתוף הפעולה באדומה מעיד על האפשרות לכתוב ולקרוא שירה כעמדה של שיתוף.
אדומה רואה אור בימים שהמדינה איננה אלא כלי בידי ההון להתפיח את רווחיו על חשבון העובדים. 'לא טוב למות בעד שכר מינימום' כתבו המאבטחים בקניון השרון אחרי פיגוע במקום. עצם הקיום של מעמד פועלים מוכחש כיום, גם ה-1 במאי כבר כמעט ואינו מצוין. לכאורה, נראה כי אין שפה מתאימה לימינו לתאר בה את המאבק החברתי והמעמדי בישראל בימים שבהם מדיניות "הכלכלה החופשית" של הממשלה רומסת כל חלקה טובה. דומה שבמשך שנים ארוכות לא נכתבה בישראל שירה מעמדית ובוודאי לא הוגדרה ככזו. אך היום המצב השתנה. אחרי שנים של שתיקה אפשר ורצוי לכתוב שירה אדומה. זמנים אלה מביאים להתארגנויות פועלים חדשות, ולהתעוררות חברתית. אנחנו רואים באסופת השירים התאגדות עובדים חדשה והוכחה מודפסת רחבת היקף שמתחת לפני השטח רוחשת כתיבה בנושאים מעמדיים.


מעצבת: אורית לוינגר
משתתפים:
נדב אברוך, אימן כאמל אגברייה, עמוס אדלהייט, משה אוחיון, שירה אוחיון, סמיח אל קאסם, אננד אלדן, אבי אליאס, שלי אלקיים, דבורה אמיר, רועי ארד, אריק א., יעקב ביטון, ארז ביטון, מירי בן שמחון, סיון בסקין, נטעלי בראון, נוית בראל, נטלי ברוך, הלה בריק, מאיר גולדברג, ניר גז, מיכל גינדין, יובל גלעד, תומר גרדי, נעמה גרשי, שי דותן, רות דרורי בינדר, דורית ויסמן, גלית וסקר, נידאא' ח'ורי, שלומי חסקי, בועז יניב, אבנר יצחק, מרחב ישורון, טל בכור כהן, צאלה כץ, עודד כרמלי, יצחק לאור, עמיר לב, אודי לזר, גלעד מאירי, איתי מאירסון, חוסיין מהנא, סאמי מהנא, פארוק מואסי, מרוואן מח'ול, מירסול (מירה חברוני), אפרת מישורי, סלמאן מצאלחה, ניר נאדר, עמית נויפלד, איתן גלס נחמיאס, טל ניצן, אמיר נעמן, נוואל נפאע,  רוני סומק, פיט סיגר, יהושע סימון, נאיף סלים, דבי סער, ברכה סרי, תורכי עאמר,  טאהא מוחמד עלי, צבי עצמון, עודד פלד, דליה פלח, רמי פרג, רחל פרץ, מאיר קובלסקי, עידן קטייפה, נמרוד קמר, יוני רז  פורטוגלי, יחזקאל רחמים, אהרון שבתאי, שז, יערה שחורי, יודית שחר, מעין שטרנפלד, צביקה שטרנפלד, ויקי שירן, בשיר שלש, סמי שלום שיטרית, נפתלי שם טוב, מתי שמואלוף, אסתר שקלים, דן תורן

הוצאה משותפת של ‘אתגר – מגזין פוליטי תרבותי’, ‘מעין – כתב עת לשירה’ ו‘הכיוון מזרח’

מחיר הספר – 20 ₪ – את הספר ניתן יהיה להשיג גם בחנויות הספרים. בנוסף ניתן לרכוש את האנתולוגיה און ליין בכרטיס אשראי בדף הבית של אתגרוגם גישה ישירה לדףאו ישירות לטופס התשלום
לפרטים נוספים: טלפון: 5373271 03, דוא”ל: info@etgar.info

שירים מתוך האנתולוגיה:
1. בנטון / מאיר קובלסקי , ארגז ירקות / משה אוחיון, לא, ספפו / אהרון שבתאי , אמא / נפתלי שם טוב, דודתי המתה / מירסול (מירה חברוני), אבן חצץ מזהב / בשיר שלש, מדינת רווחה / רמי סערי , כסף / יערה שחורי , הכניסה חופשית / נוית בראל, ילד עם קוף / מאיר גולדברג – לקריאת כל השירים לחצו כאן בבקשה.
2. פתח דבר ושירים נוספים באתר "טקסט".

3. שולטים במדינה: צאלה כץ עושה את ג'ארוויס בעברית,  לוקליזציה/תרגום חופשי מדי לשיר Running the world – Jarvis Cocker.

4. "זו אני מדברת" – יודית שחר, במקום הנמוך בעולם – גלית וסקר – אתר העוקץ, 17.6.2007.


ביקורות, איזכורים וכו':

  1. פועלי כל העולם התאחדו בשירה!, חן רזניק, וואלה, 30.04.2007
  2. שירת הפועלים, לילך שירה-גביש, אתר "הבמה", 1.5.2007.
  3. מתחת לכל מטפורה יושבת עובדת מתפרה, מאיה פלדמן, אתר "ידיעות אחרונות", 1.5.2007
  4. יהושע סימון מקריא קטעים מתוך השיר המתורגם של פיט סיגר, כחלק מכתבת וידאו על תהלוכות 1 במאי באתר "ידיעות אחרונות".
  5. אדומה – אנתולוגיית שירה מעמדית: השירה כפעולה – על ערב ההשקה בכפר קרע.
  6. פועל יוצא, שלמה קראוס, וואלה, 16.05.2007
  7. מתחת לכל מטאפורה יושבת עובדת מתפרה, בלוגמאסטר (קפה דהמארקר), 17.05.2007.
  8. דברי כיבושין לאהרון שבתאי, הבלוג של רונן סוניס, 17.05.2007.
  9. רני יגיל על שירה של יערה שחורי "לאחרונה אנחנו מדברות על כסף", מעריב – מוסף שבת, 25.5.07
  10. ה"אדומה" ברשימת המומלצים של "סיפור פשוט" (יוני, 2007).
  11. "בקרון הפתוח: אדומה בדרכים", הדס להב, אתר "אתגר", 3.6.2007.
  12. "רק היום, רק היום", יעל ניסקי, כסף פלוס 13:2911.06.2007
  13. "אדומה", יוסי דהאן, אתר "העוקץ", 16.6.2007
  14. "אני טקסט פוליטי – אדומה, אנתולוגיית שירה מעמדית", מיה סלע, עיתון תל אביב, 16.6.2007.
  15. "מדליקי הפנסים בליקוי המאורות", עיתון "אנשים", אבי אליאס, 17.6.2007.
  16. אדומות – לפוצץ את ברווז הגומי –  18 ביוני 2006
  17. "קדימה הפועל", יצחק ורדי, תרבות וספרות הארץ, 22.6.2007.
  18. "הרעב הוא ניבי נמר טורף", פתח הדבר של "אדומה" פורסם באתר "מכונת הקריאה", 24.6.2007.
  19. מאחורי כל עבד מצליח עומד עבד אחר, סמי דואניאס,time out, 06.07.2007.
  20. שירת הבועה, עיתון ידיעות תל אביב, כרמית ספיר-ויץ, 13.7.2007
  21. חנן חבר הסיפור והלאום (ראיון), יהושע סימון, העיר, 24.07.2007.
  22. הצורה ההולמת ביותר לתיאור עבודתה של קופאית, שירה סתיו, ספרים – הארץ, 25.7.2007.
  23. יונה וולך אינה קופאית: על "הצורה ההולמת ביותר לתיאור עבודתה של קופאית" מאת שירה סתיו, אורה לב- רון, "רשימות", 27.7.2007.
  24. יהושע סימון עורך "האדומה" בתוכנית של "לונדון וקירשנבאום", ערוץ 10, 09.08.2007.
  25. השיר של נפתלי שם טוב הופיע בתוכנית של שלמה ניצן, רשת ב', 19.10.2007.
  26. סכנה, פלורליזם!: על אנתולוגיות לשירה, אז והיום (חלק א'), אילן ברקוביץ', תרבות וספרות – הארץ, 7.6.2008.
  27. אדום עולה, כרמית ספיר-ויץ, מעריב, 1.8.2008, עמוד 20.
  28. לטקבק זה לא מספיק – צאו להפגין, שהרה בלאו, מאקו, 25.2.2009
  29. איזכור שירה של נוית בראל שהתפרסם ב"אדומה", אילן ברקוביץ, הארץ, יוני, 2009.
  30. אנחנו מתגעגעים לשז, ניר נאדר – אתגר, 6.8.2009
  31. מרחבי התנגדות ב-אדומה, מתי שמואלוף, 10.12.2009אירועים:
    1 במאי – השקת "האדומה" אסופת שירה מעמדית

אפשר להשיג את ה"אדומה" בסיפור פשוט, נווה צדק, הנסיך הקטן, קרון הספרים, טבעון, האוזן השלישית, תולעת ספרים, רובינזון, נחלת בנימין, לוטוס, אלנבי ועוד. האדומה תימכר בפסטיבל השירה של "כתם", מטולה, קבוצת "ביקורת" בירושלים, שבוע הספר ועוד.

לפרטים נוספים: 5373271 03.

מרחבי התנגדות בספר אדומה: על שירת פועלים, מחאת משוררות ופירוק והרכבה

Coincidence Logo By Keith Fujimoto cc: flickr |
Coincidence Logo By Keith Fujimoto cc: flickr |

תחום השירה מסתמן היום כאחת ההתרחשויות התרבותיות הנוקבות המאתגרות את מנגנוני השליטה של הממסד, המדינה, הניאו-ליברליזם והשמרנות הבורגנית. אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית הייתה לאחת מאסופות השירה המצליחות ביותר, ומעל לשלושת אלפים עותקים שלה נמכרו עד היום במחיר של שעת עבודה (עשרים שקלים). את האסופה יזמו שלושה כתבי עת: מעין, הכיוון מזרח ואתגר והיא יצאה לאור ב-1 במאי 2007. האסופה היא פרי של שיתוף פעולה דו-לאומי ברמה של העורכים והעורכות. בנוסף, האסופה מחזיקה בתוכה שורה של נרטיבים שונים כחלק מחזון רב-תרבותי. אחד מן הנרטיבים הללו הוא הנרטיב המזרחי, וכך אפשר לקרוא למשל כיצד התפתחה השירה המזרחית בשיריהם של המשוררים והמשוררות המזרחיות: ברכה סרי, ארז ביטון, מירי בן שמחון, ויקי שירן, רוני סומק, שלי אלקיים, סמי שלום שיטרית, איתן נחמיאס גלס, אבי אליאס, אסתר שקלים, שירה אוחיון, משה אוחיון, קובי ביטון, אלמוג בהר, יחזקאל רחמים, שי דותן, יודית שחר ועוד.

הוצאת האנתולוגיה אדומה לא התרחשה בוואקום. היא בישרה על בוא המשבר הכלכלי, ובו בזמן יצרה את האסטרטגיות הפוליטיות השונות שניתן באמצעותן להתמודד עם הדיכוי המגדרי, המעמדי, האתנו-לאומי במאבק החברתי. עצם ההתאגדות של שלושה כתבי-עת, שמונה עורכים ועורכים ועשרות משוררים ומשוררות ביקשה לייצר מרחב תרבותי וציבורי שלא היה כמותו לפני-כן. מרחב כזה דוחה את הרעיון שלפיו היצירה הספרותית ופרסומה הם מעשה יחידני, אינדיווידואלי. במקום זאת, העבודה הקולקטיבית על האסופה בישרה את חזרת האפשרות של התאגדות בתוך האמנות ומחוצה לה.

Jacob Hashimoto, Circumstances and Coincidences, 2009 By 16 Miles of String cc: flickr
Jacob Hashimoto, Circumstances and Coincidences, 2009 By 16 Miles of String cc: flickr

שמירה על חוקי המשחק הציוני: מקולקטיביות עד אוואנגרד

החשיבות של ההתאגדות מחייבת אותנו להביט לשורשים של צמיחת הלאומיות בישראל. הלאומיות הציונית נשענה על צמיחה קולקטיבית של קבוצת העלייה השנייה שממנו צמחה מנהיגות מפא"י ששלטה עד 1977 כמעט ברציפות. המחשבה שבבסיסה היתה צרה ודחתה השתלבות במרחב המזרח תיכוני וצורות מחשבה אחרות לגבי המרחב. בתוך כך, הלאומיות הציונית הנהיגה סוג של קולקטיביות המבוססת על עקרון הזהות. מי שמזוהה עם האתוס ההיסטורי ועם עקרון הזהות שהנהיגה הלאומיות הציונית, יזכה באתננים שונים, כגון כוח ומשאבים. התרבות התפתחה במקביל להתפתחויות הפוליטיות. סופרי העלייה השנייה דחו את הנרטיב של סופרי העלייה הראשונה וגם את זה של סופרי העלייה השלישית, כי הסיפור שלהם היה שונה. לימים, אחרי מלחמת 48, הקשר בין התרבות לבין הלאומיות התחזק, והתרבות נתבעה לספק את ההצדקה להרג הגדול ולכיבוש פלסטין המנדטורית. רק בדורות הספרותיים החלה מרידה. עליית האינדיווידואליזם התבטאה ברצון שלא למות על ערכי המדינה הקולקטיבית, אלא למות על המיטה במרחב הפרטי. כלומר על הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי. דרישה נוספת הייתה לדוברות אוואנגרדיות כזו שתאפשר המצאה ויצירתיות ולא רק חזרה על קלישאות נבובות. לכאורה, מרחבים אלו מרדו בלאומיות ובערכיה, אך במבט תרבותי ופוליטי רחב יותר, אנו מבינים היום כי משוררים ומשוררות אלה היו חלק מייצור המדינה ותמיכה בערכיה, משום שהם לא פגעו בגבולות המחשבה הציונית (איני רואה את המחשבה הציונית כאחידה, אלא ככזו שבכל תקופה מעלה אידיאולוגיה ספציפית שמנצחת בשדות של כוח וערכיה הופכים להיות מנגוני שליטה רחבים). גם יהודה עמיחי וגם דוד אבידן, דליה רביקוביץ, יונה וולך ואחרים, לא ראו למשל את החשיבות בהכלת הנרטיב המזרחי או הפלסטיני בתוך המבנה התרבותי של ייצור הידע/כוח. נכון, הם מרדו בתוך השדה בקובעי הטעם ומייצריו, אך לא שברו את חוקי המשחק וגבולות השיח הציוני.

The fish tree goal By HyperBob cc: flickr
The fish tree goal By HyperBob cc: flickr

ייצור תרבות יהודית-ערבית

אדומה שאבה את הנחותיה לגביי ייצור תרבות דו-לאומית ורב-תרבותית מתוך העורכים והעורכות, המשוררים, המשוררות, וכתבי העת שהשתתפו בה. איני טוען כי כל העבודה הזאת הייתה במודע, או בצורה רציונאלית. אך המרחב הדו-לאומי שנוצר ב-אדומה שבר את חוקי השיח לגבי האקסלוסיביות של התרבות היהודית. והמרחב הרב-תרבותי פירק את הערכים המובילים של האתנוקרטיה, הכוללים את ההעמדה הבלעדית על ביטחון, הגנה וזהות היהודית כמרכיב ביולוגי, אירופוצנטריות ואוריינטליזם. עליית הנרטיב המזרחי או הפמיניסטי ב-אדומה איפשרו גבולות של שדה אחר, שדה תרבותי, שהוא קולקטיבי מצד אחד, אבל גם עומד על החשיבות בשוני ובהבדל וביציאה נגד האחדה אלימה.

הסוציולוג פייר בורדייה (2005) בספרו שאלות בסוציולוגיה קובע, כי מבנה השדה הוא מצב יחסי הכוחות בין הסוכנים או המוסדות המעורבים במאבק בתוכו, או אם תרצו – הדרך שבה מתחלק ההון הספציפי בשדה. הון זה, שהצטבר בעקבות המאבקים הקודמים בשדה, וזה אשר מנתב את האסטרטגיות העתידיות של הסוכנים הפועלים בו, ובכלל זה – גם את האסטרטגיות העתידיות שנועדו לשנות אותו.

אקרא באמצעות כמה שירים ב-אדומה פרקטיקות של התנגדות למשבר הכלכלי. אלה אסטרטגיות עתידיות, שנועדו לשנות אותו כאמצעי ייצוג תרבותיים. בורדייה מפתח את ההבחנה בין 'מנגנון' ל'שדה': שדה הופך למנגנון כשיש לשולטים האמצעים לבטל את התנגדותם ואת תגובותיהם של הנשלטים. קריאה בשירים תחזיר למודע את האסטרטגיות של ההתנגדות ותוכל לייצר תהליך הפוך של פירוק מנגנוני שליטה בתחום התרבותי וחברתי.

סימון האסטרטגיות בתוך השדה הטקסטואלי הוא מצומצם ולא מכסה את כל האופציות הפוטנציאליות העולות מתוך השירים:

1. האוניברסאלי מתחיל בפרטיקולרי – מתוך הביקורת על הנאורות, התערערה ההדדיות שבין הרעיון הלאומי לרעיון התרבותי. וכך ישנו היום דיכוי בינלאומי, שעובר את גבולות מדינות הלאום, וישנו גם דיכוי המתרחש בתוך היחיד חסר המולדת. ה'חזרה' לאוניברסאלי מראה כיצד הדיכוי מתפשט בצורה דומה וגם שונה ממדינה למדינה כדרך של ההבניה ולא כמציאות אובייקטיבית. למשל, המשורר הפלסטיני-ישראלי סמיח אל קאסם בשירו 'גלויות ברכה ליקום' אשר הולך בין הדיכוי של קבוצות שונות וחוזר לבסוף לדיכוי שלו בתוך הקבוצה הפלסטינית חסרת המולדת. היכולת לזהות דיכוי מתחילה ביכולת לזהות את ההבניה שלך כסובייקט במרחב פוליטי. היכולת שלך להזדהות ולפתח זהות פוליטית היא היכולת להקשיב לתכריכי ההבניות של כינון זהותך : 'כמו הזרוקים וההומלסים / בין חורבות מנהטן המזויפת / כמו האומללים בטורה בורה […] כמו המרוקאים המהגרים על פני השפלה ומות / בלילה של העיר מלייה הנכזבת, / כמו המתפללים ביאושם / כמו שבויים בפחונים ישנים  […] כמוני אני / עוטה את תכריתי / זועק: אוי הר כפוף שלי / אוי מולדת שלי / אוי מולדת שלי / אוי מולדת שלי !" (דצמבר 2001).

2. תיאולוגיה ומקריות – שירים רבים, בניגוד לחזון המרקסיסטי, אינם עומדים ומייצרים סובייקט המתנגד לסדר. דווקא מתוך התיאור שלהם את ההתפרקות והכניעה בשולי החברה, הם מחזירים את האופק הגאולתי מלא התקווה. אופק זה הוא לא אופק מחולן, למרות שהמודרנה, באמצעות השיח הלאומי, והמרקסיסיטי מדברים במונחים של חילון. אופק זה הוא תיאולוגי ופוליטי בו זמנית ואי אפשר להפריד בין קטגוריות אלו (ולכן שינוי חברתי בישראל יצטרך להיות גם שינוי דתי יהודי/מוסלמי/נוצרי). בשיר של נעמה גרשי 'עזריאלי בסתיו' היא מתארת את המרחב בהתפרקותו מרובת התרבויות ללא רב-תרבותיות: 'עזריאלי בסתיו, רוחות מפויחות חולפות על פני / ועל פני שאר עובדות הקניון, עייפות ורפויות,/'.  המרקסיזם לא מסוגל היה לחשוב על המקריות כעיקרון של הבניית שינוי. בסוף השיר היא חוזה את השינוי כבואו של יום של גאולה תיאולוגי מקרי. אנו משלימים את הדרך הפוליטית והתיאולוגית לחזרתו של השרירותי הגואל: 'היום הוא יגיע /, לא כמו אתמול, יפתח אלינו באורותיו, / ידידותי מחויך, / ישמור לנו מקום מיוחד על הספסל האחורי /'.

3. הומור והתפרקות – יום אחד יבואו החוקרים וישאלו שאלות אקדמאיות על הלקונה בהומור כאמצעי לשינוי חברתי ופוליטי בישראל. התרבות והמרחב הציבורי אינם מצליחים לייצר אסטרטגיות פוליטיות שבאמצעותן יחזרו הליצנים והליצניות למרכז הבמה הציבורית. פעילותן הליצנית תחזיר את היכולת שלנו להתנגד (דווקא הפעילות התרבותית של כתב העת מעין עושה זאת, לדעתי בצורה מודעת). תומר גרדי (עורך סדק: כתב-עת לנכבה שכאן) בשירו 'מינימל קומפקט' מזכיר לנו באמצעות  חזרתיות, ושפה רזה ומדוייקת את מה שכרוך בהתפרקות חברתית וכניעה לכוחות השוק. 'הטכנאי העיר אותי בבקר. / הוא אמר קצת קטן החדר, לא? / הוא אמר, היה פה פעם קו פעיל? / הוא אמר, אבל מה נוף בנזונה./' חלק מהסימון הליצני בשיר הוא בסימון הלובן (שנתפס תמיד כאוניברסאלי), ככוח הגמוני וחלקו בדיכוי החברתי: 'חורשובסקי אמר הצ'ק חזר. / חורשובסקי אמר מה יהיה. / חורשובסקי אמר מה המספר. הוא הלך.' הדובר בשיר של תומר גרדי מתקפל ומחכה. הדובר לא מבקש להביא לנו בשורה של יציאה להפגנה, הקמת מיליציות אלימות, או ייצוג באמצעות יציאה למאבק מעמדי קונטרה הגמוני. במקום זה הוא חושף את הכניעה והציפייה ככוח של שיתוף חברתי. הבושה מזינה את הדיכוי. חשיפתה והשתתפות בה היא כוח של התנגדות. זהו אמצעי מוקדם של יצירת דיאלוג והדהוד תרבותי בין המשורר לבין הדובר: 'נתקתי, סגרתי, נעלתי, כיביתי, / התפשטתי. / התכסיתי / צמקתי עצמי מינימל קומפקט. / עצמתי עינים. / חיכיתי.'

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת תו+, גיליון 13

Coincidence Logo By Keith Fujimoto cc: flickr |
Coincidence Logo By Keith Fujimoto cc: flickr |

תחום השירה מסתמן היום כאחת ההתרחשויות התרבותיות הנוקבות המאתגרות את מנגנוני השליטה של הממסד, המדינה, הניאו-ליברליזם והשמרנות הבורגנית. אדומה: אנתולוגיית שירה מעמדית הייתה לאחת מאסופות השירה המצליחות ביותר, ומעל לשלושת אלפים עותקים שלה נמכרו עד היום במחיר של שעת עבודה (עשרים שקלים). את האסופה יזמו שלושה כתבי עת: מעין, הכיוון מזרח ואתגר והיא יצאה לאור ב-1 במאי 2007. האסופה היא פרי של שיתוף פעולה דו-לאומי ברמה של העורכים והעורכות. בנוסף, האסופה מחזיקה בתוכה שורה של נרטיבים שונים כחלק מחזון רב-תרבותי. אחד מן הנרטיבים הללו הוא הנרטיב המזרחי, וכך אפשר לקרוא למשל כיצד התפתחה השירה המזרחית בשיריהם של המשוררים והמשוררות המזרחיות: ברכה סרי, ארז ביטון, מירי בן שמחון, ויקי שירן, רוני סומק, שלי אלקיים, סמי שלום שיטרית, איתן נחמיאס גלס, אבי אליאס, אסתר שקלים, שירה אוחיון, משה אוחיון, קובי ביטון, אלמוג בהר, יחזקאל רחמים, שי דותן, יודית שחר ועוד.

הוצאת האנתולוגיה אדומה לא התרחשה בוואקום. היא בישרה על בוא המשבר הכלכלי, ובו בזמן יצרה את האסטרטגיות הפוליטיות השונות שניתן באמצעותן להתמודד עם הדיכוי המגדרי, המעמדי, האתנו-לאומי במאבק החברתי. עצם ההתאגדות של שלושה כתבי-עת, שמונה עורכים ועורכים ועשרות משוררים ומשוררות ביקשה לייצר מרחב תרבותי וציבורי שלא היה כמותו לפני-כן. מרחב כזה דוחה את הרעיון שלפיו היצירה הספרותית ופרסומה הם מעשה יחידני, אינדיווידואלי. במקום זאת, העבודה הקולקטיבית על האסופה בישרה את חזרת האפשרות של התאגדות בתוך האמנות ומחוצה לה.

Jacob Hashimoto, Circumstances and Coincidences, 2009 By 16 Miles of String cc: flickr
Jacob Hashimoto, Circumstances and Coincidences, 2009 By 16 Miles of String cc: flickr

שמירה על חוקי המשחק הציוני: מקולקטיביות עד אוואנגרד

החשיבות של ההתאגדות מחייבת אותנו להביט לשורשים של צמיחת הלאומיות בישראל. הלאומיות הציונית נשענה על צמיחה קולקטיבית של קבוצת העלייה השנייה שממנו צמחה מנהיגות מפא"י ששלטה עד 1977 כמעט ברציפות. המחשבה שבבסיסה היתה צרה ודחתה השתלבות במרחב המזרח תיכוני וצורות מחשבה אחרות לגבי המרחב. בתוך כך, הלאומיות הציונית הנהיגה סוג של קולקטיביות המבוססת על עקרון הזהות. מי שמזוהה עם האתוס ההיסטורי ועם עקרון הזהות שהנהיגה הלאומיות הציונית, יזכה באתננים שונים, כגון כוח ומשאבים. התרבות התפתחה במקביל להתפתחויות הפוליטיות. סופרי העלייה השנייה דחו את הנרטיב של סופרי העלייה הראשונה וגם את זה של סופרי העלייה השלישית, כי הסיפור שלהם היה שונה. לימים, אחרי מלחמת 48, הקשר בין התרבות לבין הלאומיות התחזק, והתרבות נתבעה לספק את ההצדקה להרג הגדול ולכיבוש פלסטין המנדטורית. רק בדורות הספרותיים החלה מרידה. עליית האינדיווידואליזם התבטאה ברצון שלא למות על ערכי המדינה הקולקטיבית, אלא למות על המיטה במרחב הפרטי. כלומר על הפרדה בין המרחב הפרטי לציבורי. דרישה נוספת הייתה לדוברות אוואנגרדיות כזו שתאפשר המצאה ויצירתיות ולא רק חזרה על קלישאות נבובות. לכאורה, מרחבים אלו מרדו בלאומיות ובערכיה, אך במבט תרבותי ופוליטי רחב יותר, אנו מבינים היום כי משוררים ומשוררות אלה היו חלק מייצור המדינה ותמיכה בערכיה, משום שהם לא פגעו בגבולות המחשבה הציונית (איני רואה את המחשבה הציונית כאחידה, אלא ככזו שבכל תקופה מעלה אידיאולוגיה ספציפית שמנצחת בשדות של כוח וערכיה הופכים להיות מנגוני שליטה רחבים). גם יהודה עמיחי וגם דוד אבידן, דליה רביקוביץ, יונה וולך ואחרים, לא ראו למשל את החשיבות בהכלת הנרטיב המזרחי או הפלסטיני בתוך המבנה התרבותי של ייצור הידע/כוח. נכון, הם מרדו בתוך השדה בקובעי הטעם ומייצריו, אך לא שברו את חוקי המשחק וגבולות השיח הציוני.

The fish tree goal By HyperBob cc: flickr
The fish tree goal By HyperBob cc: flickr

ייצור תרבות יהודית-ערבית

אדומה שאבה את הנחותיה לגביי ייצור תרבות דו-לאומית ורב-תרבותית מתוך העורכים והעורכות, המשוררים, המשוררות, וכתבי העת שהשתתפו בה. איני טוען כי כל העבודה הזאת הייתה במודע, או בצורה רציונאלית. אך המרחב הדו-לאומי שנוצר ב-אדומה שבר את חוקי השיח לגבי האקסלוסיביות של התרבות היהודית. והמרחב הרב-תרבותי פירק את הערכים המובילים של האתנוקרטיה, הכוללים את ההעמדה הבלעדית על ביטחון, הגנה וזהות היהודית כמרכיב ביולוגי, אירופוצנטריות ואוריינטליזם. עליית הנרטיב המזרחי או הפמיניסטי ב-אדומה איפשרו גבולות של שדה אחר, שדה תרבותי, שהוא קולקטיבי מצד אחד, אבל גם עומד על החשיבות בשוני ובהבדל וביציאה נגד האחדה אלימה.

הסוציולוג פייר בורדייה (2005) בספרו שאלות בסוציולוגיה קובע, כי מבנה השדה הוא מצב יחסי הכוחות בין הסוכנים או המוסדות המעורבים במאבק בתוכו, או אם תרצו – הדרך שבה מתחלק ההון הספציפי בשדה. הון זה, שהצטבר בעקבות המאבקים הקודמים בשדה, וזה אשר מנתב את האסטרטגיות העתידיות של הסוכנים הפועלים בו, ובכלל זה – גם את האסטרטגיות העתידיות שנועדו לשנות אותו.

אקרא באמצעות כמה שירים ב-אדומה פרקטיקות של התנגדות למשבר הכלכלי. אלה אסטרטגיות עתידיות, שנועדו לשנות אותו כאמצעי ייצוג תרבותיים. בורדייה מפתח את ההבחנה בין 'מנגנון' ל'שדה': שדה הופך למנגנון כשיש לשולטים האמצעים לבטל את התנגדותם ואת תגובותיהם של הנשלטים. קריאה בשירים תחזיר למודע את האסטרטגיות של ההתנגדות ותוכל לייצר תהליך הפוך של פירוק מנגנוני שליטה בתחום התרבותי וחברתי.

סימון האסטרטגיות בתוך השדה הטקסטואלי הוא מצומצם ולא מכסה את כל האופציות הפוטנציאליות העולות מתוך השירים:

1. האוניברסאלי מתחיל בפרטיקולרי – מתוך הביקורת על הנאורות, התערערה ההדדיות שבין הרעיון הלאומי לרעיון התרבותי. וכך ישנו היום דיכוי בינלאומי, שעובר את גבולות מדינות הלאום, וישנו גם דיכוי המתרחש בתוך היחיד חסר המולדת. ה'חזרה' לאוניברסאלי מראה כיצד הדיכוי מתפשט בצורה דומה וגם שונה ממדינה למדינה כדרך של ההבניה ולא כמציאות אובייקטיבית. למשל, המשורר הפלסטיני-ישראלי סמיח אל קאסם בשירו 'גלויות ברכה ליקום' אשר הולך בין הדיכוי של קבוצות שונות וחוזר לבסוף לדיכוי שלו בתוך הקבוצה הפלסטינית חסרת המולדת. היכולת לזהות דיכוי מתחילה ביכולת לזהות את ההבניה שלך כסובייקט במרחב פוליטי. היכולת שלך להזדהות ולפתח זהות פוליטית היא היכולת להקשיב לתכריכי ההבניות של כינון זהותך : 'כמו הזרוקים וההומלסים / בין חורבות מנהטן המזויפת / כמו האומללים בטורה בורה […] כמו המרוקאים המהגרים על פני השפלה ומות / בלילה של העיר מלייה הנכזבת, / כמו המתפללים ביאושם / כמו שבויים בפחונים ישנים  […] כמוני אני / עוטה את תכריתי / זועק: אוי הר כפוף שלי / אוי מולדת שלי / אוי מולדת שלי / אוי מולדת שלי !" (דצמבר 2001).

2. תיאולוגיה ומקריות – שירים רבים, בניגוד לחזון המרקסיסטי, אינם עומדים ומייצרים סובייקט המתנגד לסדר. דווקא מתוך התיאור שלהם את ההתפרקות והכניעה בשולי החברה, הם מחזירים את האופק הגאולתי מלא התקווה. אופק זה הוא לא אופק מחולן, למרות שהמודרנה, באמצעות השיח הלאומי, והמרקסיסיטי מדברים במונחים של חילון. אופק זה הוא תיאולוגי ופוליטי בו זמנית ואי אפשר להפריד בין קטגוריות אלו (ולכן שינוי חברתי בישראל יצטרך להיות גם שינוי דתי יהודי/מוסלמי/נוצרי). בשיר של נעמה גרשי 'עזריאלי בסתיו' היא מתארת את המרחב בהתפרקותו מרובת התרבויות ללא רב-תרבותיות: 'עזריאלי בסתיו, רוחות מפויחות חולפות על פני / ועל פני שאר עובדות הקניון, עייפות ורפויות,/'.  המרקסיזם לא מסוגל היה לחשוב על המקריות כעיקרון של הבניית שינוי. בסוף השיר היא חוזה את השינוי כבואו של יום של גאולה תיאולוגי מקרי. אנו משלימים את הדרך הפוליטית והתיאולוגית לחזרתו של השרירותי הגואל: 'היום הוא יגיע /, לא כמו אתמול, יפתח אלינו באורותיו, / ידידותי מחויך, / ישמור לנו מקום מיוחד על הספסל האחורי /'.

3. הומור והתפרקות – יום אחד יבואו החוקרים וישאלו שאלות אקדמאיות על הלקונה בהומור כאמצעי לשינוי חברתי ופוליטי בישראל. התרבות והמרחב הציבורי אינם מצליחים לייצר אסטרטגיות פוליטיות שבאמצעותן יחזרו הליצנים והליצניות למרכז הבמה הציבורית. פעילותן הליצנית תחזיר את היכולת שלנו להתנגד (דווקא הפעילות התרבותית של כתב העת מעין עושה זאת, לדעתי בצורה מודעת). תומר גרדי (עורך סדק: כתב-עת לנכבה שכאן) בשירו 'מינימל קומפקט' מזכיר לנו באמצעות  חזרתיות, ושפה רזה ומדוייקת את מה שכרוך בהתפרקות חברתית וכניעה לכוחות השוק. 'הטכנאי העיר אותי בבקר. / הוא אמר קצת קטן החדר, לא? / הוא אמר, היה פה פעם קו פעיל? / הוא אמר, אבל מה נוף בנזונה./' חלק מהסימון הליצני בשיר הוא בסימון הלובן (שנתפס תמיד כאוניברסאלי), ככוח הגמוני וחלקו בדיכוי החברתי: 'חורשובסקי אמר הצ'ק חזר. / חורשובסקי אמר מה יהיה. / חורשובסקי אמר מה המספר. הוא הלך.' הדובר בשיר של תומר גרדי מתקפל ומחכה. הדובר לא מבקש להביא לנו בשורה של יציאה להפגנה, הקמת מיליציות אלימות, או ייצוג באמצעות יציאה למאבק מעמדי קונטרה הגמוני. במקום זה הוא חושף את הכניעה והציפייה ככוח של שיתוף חברתי. הבושה מזינה את הדיכוי. חשיפתה והשתתפות בה היא כוח של התנגדות. זהו אמצעי מוקדם של יצירת דיאלוג והדהוד תרבותי בין המשורר לבין הדובר: 'נתקתי, סגרתי, נעלתי, כיביתי, / התפשטתי. / התכסיתי / צמקתי עצמי מינימל קומפקט. / עצמתי עינים. / חיכיתי.'

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת תו+, גיליון 13

פורסם על ידי Mati Shemoelof

Mati Shemoelof was born in 1972 in Haifa. He is a poet, editor and writer. He graduated with honors from the University of Haifa where he studies Film and History. He has published seven poetry books so far. The last of these was published in Germany in 2019 in a bilingual edition "Baghdad | Haifa | Berlin", published by Aphorismha Verlag [Berlin]. His first article book “An eruption from the east: Re visiting the emergence of the Mizrahi artistic explosion and it's imprint on the Israeli cultural narrative 2006-2019“ will be published on “Iton 77” publishers in Israel (2020).

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s